פס"ד בהתנגדות לקיום צוואה

1.                  מונחת בפני התנגדותה של פלונית נגד קיומה של צוואת אמה המנוחה, ... ז"ל, אשר הלכה לעולמה ב- 9.5.05. הצוואה נשוא פסק דין זה נערכה ביום 3.7.72, קרי, כ- 33 שנה לפני פטירתה של המנוחה, והוגשה בקשה לקיומה על ידי אלמוני, בנה של המנוחה, ביום 21.11.07.

2.                   המתנגדת והמשיבים הינם ילדי המנוחה.

3.                  לטענת המתנגדת, צוואת האם מקפחת אותה בצורה לא הגיונית מבחינתה, ובקשתה שלא להכיר בתוקפה של הצוואה מתבססת על שתי טענות עיקריות:

ראשית, בצוואה עצמה נפלו פגמים אשר במצטבר מחייבים את המסקנה שהצוואה עצמה אינה כשרה, ולמצער, בכוחם של אותם פגמים להעביר את נטל ההוכחה באשר לכשרותה של הצוואה בפני הטענות המהותיות של השפעה בלתי הוגנת ולקיחת חלק בעריכת הצוואה, כשכל אחת לחוד ובודאי ששתיהן במצטבר מחייבות את המסקנה שהצוואה אינה זכאית לקיום.

שנית, כפי שצויין לעיל, מדובר בצוואה אשר נערכה כ- 33 שנה לפני פטירתה של המנוחה. לטענת המתנגדת, הצוואה כפי שנכתבה שיקפה מצב מעורער של היחסים שבין האם לבין הבת שהיה קיים בעת עריכתה, בעוד שבשנים שלאחר עריכת הצוואה השתפרו היחסים שביניהן עד כדי שהפכו שוב ליחסים תקינים ונורמטיביים, ואפילו יותר מזה, שבין אם לבתה; וכתוצאה מכך, בעת פטירתה של המנוחה כבר לא שיקפה הצוואה את רצונה האמיתי של המנוחה. במסגרת טענה זו מבקשת המתנגדת מבית המשפט לפסול את הצוואה על בסיס שתי עילות משפטיות:

ראשית, שבמרוצת הזמן שחלף מאז עריכת הצוואה ביטלה המנוחה את הצוואה; זאת, כשהביעה את דעתה, במספר רב של הזדמנויות, כי ברצונה לחלק את עזבונה שווה בשווה בין שלושת ילדיה (בתה המתנגדת ושני בניה, המשיבים בהליך זה). לטענת המתנגדת, יש להתייחס להתבטאויות אלו כביטול של הצוואה.

ושנית, מאחר שהצוואה התבססה על מצב של נתק בין האם לבין הבת, וניתן להסיק מתוכנה שהאם האמינה אותה שעה כי נתק זה הינו כבר עובדה מוגמרת אשר לא תשתנה לעולם, ומאחר שבצוואה עצמה לא קבעה המנוחה כל מסגרת חלופית לחלוקת עזבונה למקרה שהשתיים תתפייסנה, הרי שנפלה טעות בהנחות היסוד שעליהן ביססה את הוראותיה; או לחלופין, משמעות העדר ההוראות למקרה של איחוי הקרע היא שקיים חסר בצוואה, ובית המשפט מוסמך לתקן את הטעות או למלא את החסר הזה בהסתמך על אומד דעתה המשוער של המנוחה ולקבוע שבעקבות ההתפייסות שביניהן אין לתת תוקף לצוואה, ובמקום זה יש להורות על חלוקת העיזבון על פי דין בין שלושת ילדיה של המנוחה, בחלקים שווים.

4.                  להלן אתייחס לטענות האמורות אחת לאחת:

נטל ההוכחה:

5.                  כאמור, טוענת המתנגדת כי נפלו פגמים בצוואה אשר במצטבר מצדיקים את העברת נטל ההוכחה לריפוי הפגמים האלה לכתפיהם של המתנגדים. הפגמים שעליהם מדובר הם שניים, אשר בעצם מתיחסים לאותה סוגיה, והיא, דרישת החוק שהמצווה תצהיר בפני עדי הצוואה כי זו צוואתה האחרונה (סעיף 20 לחוק הירושה, תשכ"ה - 1965); ואכן, מעיון באישור של עדי הצוואה המופיע בסיפא של המסמך, לא נאמר דבר אודות הצהרת המצווה כי זו צוואתה. להלן נוסח האישור:

"אנו החתומים מטה, ש. מזרחי, עו"ד ונוטריון ויוסף אורון, עו"ד, מאשרים בזה כי המצווה הגב' פסיה בילה ירדני הידועה לנו אישית, חתמה על צוואה זו לאחר שקראה לפני החתימה בנוכחות שנינו, מרצונה הטוב ובלי כל אונס וכפיה. ולראיה באנו על החתום בירושלים ביום 3 בחודש יולי 1972".

לטענת המתנגדת, הפגם כאן הינו כפול: ראשית, בכך שהעדים עצמם אינם מאשרים שהמצווה הצהירה בפניהם שזו צוואתה, ושנית, משתמע מכך שהמצווה עצמה אכן לא הצהירה כך בפניהם. כבר נקבע לא אחת בפסיקה, וכפי שמציינים ב"כ המתנגדת בסיכומיהם, שהעדר הצהרה כזו הינו אכן פגם במרכיבי הצוואה כמפורט בסעיף 20 לחוק, אם כי ניתן לרפאו מכוח הוראות סעיף 25 לחוק, אם ישתכנע בית המשפט מעל לכל ספק כי הצוואה אכן משקפת את רצונה האמיתי של המצווה. וכאן מדגישים ב"כ המתנגדת כי הפסיקה גם קובעת שבמקרה שקיים צורך לרפא פגמים בצוואה מכוח סעיף 25 לחוק, הנטל להוכחת כשרותה של הצוואה - לא רק באשר לריפוי הפגמים עצמם שבגינם פונה בית המשפט לסעיף 25 לחוק, אלא באשר לכל יתר הטענות ככל שמועלות נגד כשרותה של הצוואה, ובכלל זה, טענת השפעה בלתי הוגנת, חוסר כשירות, לקיחת חלק בעריכת צוואה וכדומה - עובר לצד המבקש את קיומה של הצוואה.

6.                  אי לכך, דורשת המתנגדת מבית המשפט לקבוע עקרונית כי לאור הפגמים המפורטים לעיל, עובר נטל ההוכחה לכתפיהם של המשיבים.

7.                  לטענה זו משיב ב"כ המשיבים כי כלל אין בפנינו פגם של העדר הצהרת המצווה כנטען. לדבריו, אין חובה שההצהרה המתחייבת תיעשה בנוסח ספציפי זה או אחר, ודי שמתוך מכלול המסמך יעלה כי אכן נעשתה הצהרה כזו. והנה, העדים באישורם מצהירים, בין היתר, שהמצווה חתמה על הצוואה "לאחר שקראה לפני החתימה בנוכחות שנינו"; והרי, בפתיח של הצוואה נאמר מפורשות, "הנני מצווה את אשר ייעשה ברכושי לאיו"ש...", ומשמעות מילים אלו, יחד עם אישורם של עורכי הדין כי לפני שחתמה על הצוואה, קראה המנוחה את הצוואה כולה בנוכחות שני עדים, אינה אלא שהצהירה בפניהם שזו צוואתה, ואין לפרש את המלים האלה של האישור בכל דרך אחרת.

8.                  לפי הוראות סעיף 20 לחוק, בצוואה בעדים חייב המצווה להצהיר בפני עדים "שזו צוואתו" ("יסוד עובדתי"), והעדים חייבים לאשר באותו מעמד בחתימת ידם על פני הצוואה, שהמצווה הצהיר בפניהם שזו צוואתו ("יסוד ראייתי"). בנדון, ספק אם ניתן להתייחס לאישורם של עדי הצוואה כאישור שהמצווה הצהיר בפניהם שזו צוואתו; ואם אכן אין בכך כדי למלא אחר דרישת החוק, כי אז נמצא כי "היסוד הראייתי" חסר. ואולם, לפי קביעת המחוקק בסעיף 25 לחוק, על פגמים מסוימים ניתן להתגבר:

סעיף 25

(א) התקיימו מרכיבי היסוד בצוואה, ולא היה לבית המשפט ספק כי היא משקפת את רצונו החופשי והאמיתי של המצווה, רשאי הוא, בהחלטה מנומקת, לקיימה אף אם נפל פגם בפרט מן הפרטים או בהליך מן ההליכים המפורטים בסעיפים 19, 20, 22, או 23 או בכשרות העדים, או בהעדר פרט מן הפרטים או הליך מן ההליכים כאמור.

(ב) בסעיף זה "מרכיבי היסוד בצוואה" הם:....(2) בצוואה בעדים כאמור בסעיף 20 - הצוואה בכתב והמצווה הביאה בפני שני עדים.

9.                  במקרה דנן, "מרכיב היסוד" הרלוונטי אכן קיים, מאחר שהמצווה הביאה את צוואתה בפני שני עדים. אי לכך, ניתן לרפא את הפגם שבהעדר הצהרת העדים, אם "לא היה לבית המשפט ספק כי היא משקפת את רצונו החופשי והאמיתי של המצווה". ראה, לדוגמא, ע"א 851/79 בנדל נ' בנדל, פ"ד לה(3) 101, שם נקבע כי העדר אישור מטעם העדים אודות הצהרת המצווה כי זו צוואתה, ניתן לריפוי באמצעות סעיף 25.